יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

מקץ

"וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ." בראשית מג, לד.

הגמרא במסכת שבת קלט. מחדשת עם דבריו של רבי מלאי בשם רבי יצחק מגדלאה שמיום שהתרחש מאחיו הוא לא טעם טעם יין לפי שכתוב בבראשית מ"ט, כ"ו "ולקדקד נזיר אחיו". ובפרשתנו מקץ כתוב כי לאחר שחשש בהם שהם מרגלים, הוא מזמין אותם לשולחנו ומחלק להם מנות (משאות) ושתו יחד שיכר (וישכרו עמו). מוסיף רבי יוסי בשם רבי חנינא שאף האחים לא טעמו טעם יין, לפי שכתוב "עמו" שעמו שתו וחוץ ממנו לא שתו (מדרש רבא בראשית צב, ה). 

המהר"ל מקשה בשאלה - למה אם כן החליטו דווקא עכשיו לשתות יין ולהשתפר ולשבור את הנזירות והרי הם עדין לא יודעים שהעומד מולם הוא יוסף אחיהם, וזה יהיה דחוק לומר ששתו מפני כבוד מלכות כי יכלו האחים לומר שמתוך אבלות על אחיהם הם אינם שותים שיכר וזו נראית תשובה מספקת שיש לכבדה. 
מתרץ שהאחים היו מבולבלים מכוונותיו של יוסף שהרי לפני שעה קלה חשב אותם למרגלים ועכשיו רוצה לשתות ולהשתכר אתם בסעודה. הבינו כי הוא עדין חושד בהם כמרגלים ומנסה הוא בתחבולות להוציא מהם הודאה באמצעות יין, לפי שנאמר במסכת עירובין סה. "נכנס יין יצא סוד". חשבו שאם לא ישתו עמו יאמר להם שהם מפחדים לחשוף עצמם, אז החליטו לשתות עמו ולהשתכר בידיעה שלא ישמע מהם שום סוד כי באמת לא קיים סוד ויוכלו לצאת מהחשש על היותם מרגלים. לפיכך שתו והסתכמו ושברו את נזירותם ברגע זה דווקא. 

לחיים. 

יום חמישי, 21 בנובמבר 2013

וישב

"וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים" בראשית מ', י'


יוסף פותר את חלומו של שר המשקים לטובה, הוא מייחס את שלושת הסריגים לשלושת הימים הקרובים עד שחרורו של השר מבית האסורים והחזרתו לתפקידו כשר המשקים של פרעה. החלום של שר המשקים מקבל התייחסות נרחבת ופתרונות רבים בגמרא במסכת חולין צב. בנושא ישראל וגאולה.

נשאלת השאלה מדוע הגמרא כל כך מייחסת חשיבות לחלומו של רשע, ועוד מדוע היא מייחסת את החלום לישראל וגאולה?

בספר חידושי אגדות למהר"ל מפראג, מצאתי כי הוא מודיע שכל החכמים חושבים שחלומו של שר המשקים עניינו ישראל ודעתם שאם לא היה קשור לישראל לא הייתה התורה כותבת את חלום הרשע ופתרונו.
אומר המהר"ל שחלום זה הוא הגורם והסיבה לגאולה שעל ידי החלום בא יעקב אל יוסף למצרים, וישראל קנו מעלת עם ה' במצרים. שאם לא כן לא היו ישראל אל הקב"ה יותר משאר האומות. ולפיכך הגפן שראה שר המשקים בחלומו הוא רומז לישראל כי ישראל בוודאי נמשלו לגפן כי הגפן מתעלה על כל האילנות בחשיבותו וכן ישראל מעלתם על כל האומות.


להלן פתרונות החלום לפי חכמי הגמרא במסכת חולין צב. :

אמר רב חייא בר אבא אמר רב:
שלשה סריגים - שלושה שרי גאים (עשירים וקרובים למלכות ע"פ רש"י) היוצאים מישראל בכל דור ודור.

רבא אמר:
שלשה סריגים - שלושה שרי גויים (מלאכים ע"פ רש"י) המלמדים זכות על ישראל בכל דור ודור.

ר' אליעזר:
גפן - העולם.
שלשה סריגים - אברהם, יצחק ויעקב.
והיא כפורחת עלתה נצה - האמהות: שרה, רבקה, רחל ולאה.
הבשילו אשכולותיה ענבים - השבטים.

ר' יהושע:
גפן - תורה.
שלשה סריגים - משה, אהרן ומרים.
והיא כפורחת עלתה נצה - הסנהדרין.
הבשילו אשכולותיה ענבים - אלו הצדיקים שבכל דור ודור.

אמר רבן גמליאל בשם ר' אלעזר המודעי:
גפן - ירושלים.
שלשה סריגים - מקדש, מלך וכהן גדול.
והיא כפורחת עלתה נצה - פרחי הכהונה.
הבשילו אשכולותיה ענבים - נסכים.

ר' יהושע בן לוי: (הוא מתרכז במתנות שנתן הקב"ה לישראל)
גפן - תורה.
שלשה סריגים - באר, עמוד ענן ומן.
והיא כפורחת עלתה נצה - הביכורים.
הבשילו אשכולותיה ענבים - נסכים.

ר' ירמיה בר אבא:
גפן - ישראל.
שלשה סריגים - שלושה רגלים.
והיא כפורחת עלתה נצה - הגיע זמנן של ישראל לצאת ממצרים, לפרות ולרבות ולהיגאל.
הבשילו אשכולותיה ענבים - הגיע זמנן של מצרים לשתות כוס התרעלה.

יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

וישלח

"וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ" בראשית לב, לב.


הגמרא במסכת סנהדרין דף צה: שואלת וכי לו לבד זרחה? והלא לכל העולם זרחה. אלא אמר רב יצחק: שמש שבא בעבורו זרחה בעבורו. רבי ברכיה (בראשית רבה) אומר שזרחה לכל העולם לאורה אבל ליעקב זרחה לרפואה. רב הונא בשם רב אחא אמר: כך היתה השמש מרפא ביעקב ומלהטת בעשו ואלופיו, וכך גם לבניך תהא השמש מרפא בהן ומלהטת בעובדי כוכבים.

מרפא בהן (בישראל): "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפא בכנפיה"  מלאכי ג, כ.

מלהטת בעובדי כוכבים: "הנה היום בא בוער כתנור" מלאכי ג, יט.

צאו לאור, כל עוד אין עננים. 

יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

ויצא

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ..." (בראשית ל', י"ד)

מתוך ספרו החדש של רחמים מלמד כהן / נשים בתנ"ך 2013

במסכת סנהדרין דף צט:  מובא הפסוק מחומש במדבר ט"ו, ל' "הנפש אשר תעשה ביד רמה", הפסוק מרמז על המלך מנשה בנו של חזקיה המלך, שכפר בקב"ה במזיד. הגמרא מספרת על מנשה שהיה יושב ודורש בהגדות שקר על התורה והיה אומר כך "האם למשה לא היה מה לכתוב כשהוא כתב על 'אחות לוטן תמנע' (בראשית לו, כד) ועל ראובן שהלך 'בימי קציר חיטים' (בראשית ל', י"ד)?" הוא דרש שזה מידע סתום ומיותר. יצאה בת קול ואמרה למנשה "אם אתה חושב שבכך שהחרשתי עד עכשיו זה סימן שאני מכיר עם דבריך, אז אתה טועה ואוכיחך שכל דברי הם לצורך".
"אחות לוטן תמנע", המהרש"א בעניין זה מחדד את שאלתו של מנשה בכך שמדוע הוצרך הכתוב לכתוב את ייחוסה המלא של תמנע ועוד לציין שהיא אחותו של לוטן, מספיק הכתוב בפסוק ישב המקדים שאומר כי תמנע היתה פילגשתו של אליפז בן עשיו, ומהר ותלד לאליפז את עמלק. 

מספרת הגמרא את המאורעות שקרו מעבר לפסוקים, לפי רש"י תמנע בת מלכים היתה שהרי כתוב בבראשית ל"ו, כ"ט "אלוף לוטן" ואלוף הוא שר גדול שאינו מוכתר במלכות (נסיך) ואם תמנע היא אחותו אז הרי שגם היא בת מלך. רצתה תמנע להתגייר ופנתה אל אברהם ויצחק, אך הם לא קיבלוה, הלכה והיה פילגש לאליפז בן עשיו, אמרה שמוטב שתהיה פילגש לאומה זה (בני אברהם ויצחק) ולא תהיה גבינה לאומה אחרת. יצא ממנה עמלק. שואלת הגמרא למה קרה דבר זה שדווקא ממנה נולד עמלק? עונה הגמרא מפני שלא היו צריכים אברהם ויצחק להרחיקה מתחת כנפי השכינה והיו צריכים לגיירה.
"וילך ראובן בימי קציר חיטים", מנשה תמה למה צריך היה הכתוב לציין כי היה זה זמן קציר חיטים. אלא אומר רב: מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל שהרי הלך לשדה רק אחרי שקצרו את השדות ולפי רש"י שבזמן זה כולם רשאין להיכנס בתוך שדה חבריהן ואין פה אפילו השגת גבול.

הגמרא ממשיכה לדון בפסוק זה ומגיעה לעניין הדודאים, היא מנסה למצוא פירושים ומקורות לאותם דודאים שמצא ראובן בשדה. שואלת הגמרא "מאי דודאים?", אמר רב: "יברוחי", לוי אמר:"סיגלי" רש"י מפרש כי בלשון ערבית אומרין 'יסמין', ר' יונתן אומר:"סביסקי" שהוא ממשפחת ה'סיגלי' והוא מין בושם.
מצאתי פירוש נוסף של רש"י למילה דודאים בשיר השירים ז', י"ד: "הדודאים נתנו ריח", ששם רש"י מציג את הדודאים כתאנים (דוד = תאנה), כך שתאנה איכותית הנמשלת לצדיקים והתאנה המקולקלת הנמשלת לרשעים בישראל, יתנו ריח טוב ביחד.

רבנו אברהם אבן עזרא מתאר את הדודאים כשורש בעל צורת אדם (בעל הטורים מצא כי דודאים בגימטריה = כאדם) כי יש להם דמות ראש וידיים, מצודת ציון מוסיף כי דמותו כדמות אדם - זכר ונקבה. ויש אומרים כי השורש מועיל להריון, אך אם הדבר אמת אז מדובר רק בסגולה ולא בטבעיותו של השורש בעבור שתולדתו קרה (מזג קר), ואיך יתכן כי דבר שמזגו קר ומונע התפתחות יכול לקדם תהליך שמצריך חום.

יום שבת, 2 בנובמבר 2013

תולדות

"וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כ"ה, כ"ג)

במסכת ברכות דף נז: מפורטים ששה דברים שמרפאים את החולה מחליו, והם: כרוב, תירדין (סלק), סיסין יבשין (בבונג/נענע/דבש), כיבה, הרת (רחם), יותרת הכבד. ויש אומרים גם דגים קטנים.
ועוד ששה דברים סימן יפה לחולה, והם: עיטוש, זיעה, שלשול, קרי, שינה, חלום.
ועוד עשרה דברים מחזירים את החולה לחוליו, והם: בשר שור, בשר שמן, בשר צלי, בשר צפרים, ביצה צלויה, תגלחת, שחלים, חלב, גבינה, מרחץ. ויש אומרים שגם אגוזים וקישואים.

נשאלת השאלה, מה רע בקישוא? הגמרא מביאה פירוש למילה קישוא ואומרת שהיא משורש המילה קשה - שקשה לגוף כחרבות. אז אם הקישוא מזיק לגוף, הרי כתוב על רבי יהודה הנשיא ואנטונינוס קיסר שלא פסקו משולחנם צנון, חזרת וקישוא. אלא שיש הבדל בין הגדולים לקטנים, שקישוא קטן אינו מזיק. ולמה אם כן הגמרא מיהרה לציין את רבי ואנטונינוס כדוגמה לשולחן בריא, ומדוע בכלל היא רוצה להוציאו כלא מזיק, ועוד כבריא?

שאלות אלו באות לפתרונן בפסוק "שני גיים בבטנך", ע"פ רש"י הכתיב החסר של "יי" במקום "וי" בא לרמז על המילה "גאים" ולוקח אותנו קדימה בזמן לתקופת הזהב של 2 מלכויות שיצאו מיעקב ועשו, שתי אומות גאות מעל האחרות והן של מלכות ישראל ומלכות אדום שבשיאן היו של ישראל בראשות ר' יהודה הנשיא שהוא כלל ישראל ואדום בראשות קיסר רומא אנטונינוס. המהר"ל כותב כי לשניהם יש חשיבות בלעדית ביחס לאומתם ונפש חשובה יש להם ולכן נוהגים הם חשיבות רבה בגופם ע"י בחירת מאכליהם בקפידה. ומכאן שבהכרח מה שעל שולחנם יהיה בריא לגוף ולנפש ובכך הקישוא שמופיע במזיקים מחייב תירוץ שיוציא את הקישוא כמועיל, רק הזן הקטן.

בתיאבון.